בתום התקופה שבה גרנו בפריז, בדרך לשדה התעופה, אמרתי לצדיקה שאני מקווה שהיא אגרה מספיק חוויות מהעיר האהובה עליה כי ייקחו כמה שנים טובות עד שנחזור אליה. היו כמה סיבות שגרמו לי להאמין במילים השערורייתיות שיצאו לי מהפה. הייתי מחוסר עבודה, הרגשתי שהגיע הזמן לראות עוד מקומות ולא ידעתי שירצה הגורל ויסדר לי עבודה בחברת תעופה. אז נכון, עברו כמעט שנתיים עד ששבנו אליה, אבל עד לביקור הנוכחי חלפו רק כמה חודשים מזה שלפניו והנה אנחנו שוב מהלכים ברחובות הקסומים של העיר המאמצת שלנו.
לביקור הקצר הפעם היו כמה גורמים מעודדים, כמו כרטיסי טיסה בחינם שמישהו היה חייב לנצל (תרגישו חופשי לקלל אותי בשלב הזה. באמת, זה משחרר) והעובדה שאף פעם לא ראינו את פריז בתקופת הכריסמס. בסופו של דבר ניצלנו את חמשת הימים בעיר לראות אותה מעוד כיוונים, להכיר אותה בצורות שלא הכרנו עד היום, לבקר באזורים אליהם טרם הגענו. התוצאה לפניכם, שורה של המלצות לפריז קצת אחרת, לפחות מזאת שאנחנו הכרנו עד עכשיו.
מסעדה: פייר סאנג בויר (Pierre Sang Boyer)
לא גילינו את אמריקה, עמית כבר ביקר שם לפנינו והתרשם מאוד מהארוחה. הפוסט שלו בהחלט עודד להקדיש ארוחת ערב למסעדה הקטנה של פייר סאנג ברובע ה-11, אחת ההחלטות הטובות, הטעימות והמסקרנות שקיבלנו בביקור הזה. תמורת 39 יורו זכינו לארוחת טעימות בת שש מנות, שכל אחת מהן היתה תענוג לחיך והסתיימה במבחן – כאן מגישים לכם את המנות מבלי להסביר מה קיבלתם, רק לאחר שאתם אוכלים מגיע ההסבר. אין מה לפחד, זה מפתיע לגלות אילו קסמים עושה הצוות (סך הכול שני אנשים). אנחנו ישבנו על הבר ומאוד נהנינו מהאפשרות לראות אותם בפעולה, ברוגע מוחלט על אף הלחץ של מסעדה מלאה.
מסעדה: בוטיק יאמצ'ה (Boutique yam'Tcha)
עד לא מזמן שכנה בכתובת הזאת מסעדה אסייתית מצליחה, אבל מאז שעברה לחלל גדול יותר החליטו הבעלים להפוך את ביתה הקודם לבוטיק קטן שמגיש בעיקר באנים (לחמניות מאודות עם מילוי) נהדרים. אפשר לקנות בחלון בחוץ ולקחת לאכול על ספסל בקרבת מקום או אם יש לכם מזל – לתפוס מקום בשולחן הקטנטן בפנים. חמישה באנים יעלו לכם 16 יורו, מה שיאפשר לכם לטעום את כל המילויים.
מסעדה: הירו (Hero)
החבר'ה בהירו מציעים מטבח קוריאני פשוט ולא יקר, באווירה חביבה ועם שירות מעולה. מלבד האוכל (תזמינו את העוף המטוגן, בשבילי) יש כאן גם מגוון של קוקטיילים מעניינים ואת האפשרות לנסות לטעום את יין האורז הקוריאני, שמזכיר מעט סאקי יפני אבל עדין יותר ומגיע עם תרבות שתייה שלמה משלו (אסור לך למזוג לעצמך, מוזגים לפי גיל וכדומה. הם כבר יסבירו לכם).
פטיסרי: פרופיטרול שרי (Profiterole Chérie)
יחסית חדש בנוף הפטיסרי של פריז, כאן מתמחים בפחזניות עגולות שממולאות במקום במילוי/הרכב טעמים לפי בחירתכם מתפריט קבוע. אנחנו הלכנו על האופציה הלימונית האהובה עלינו והיא היתה מעולה, אבל חשוב לציין מראש שאין התאמה ראויה בין המחיר (6 יורו) לגודל (בין שניים לארבעה ביסים, אם ממש מתאמצים).
פרופיטרול שרי. טעים מאוד, לא בטוח ששווה את המחיר
פטיסרי: פטיסרי כריסטוף מישאלק
כבר מספר שנים שכריסטוף מישאלק הוא אחד מהכוכבים הכי זוהרים בשמי עולם הקולינריה הצרפתית, אבל רק בשנים האחרונות הוא החל לפתוח את המקומות שלו וזה שנמצא ליד בית העירייה של פריז (הוטל דה וויל) הוא הזדמנות מצוינת לבדוק על מה כל הרעש שעושה מישאלק. באופן פלא, גם כאן בחרנו בסוג של טארט לימון, הפעם בגרסה שפורקה והורכבה מחדש בכוס – מעולה, פשוט כך. בנוסף תוכלו לנסות את קינוח הדגל של כריסטוף שלנו, Miss K.
שכונה: בלוויל (Belleville)
לשכונה שהיא סוג של שילוב בין פלורנטין לברלין הגענו תודות להמלצה של אריאל, המורה של הצדיקה לצרפתית, שהגדיר אותה כ"פריז של מהגרים והיפסטרים". הוא לגמרי צדק. היא נחלקת בין לא פחות מארבעה רובעים, אבל החלק העיקרי שלה פרוש על הגבול בין הרובעים ה-19 וה-20. בתחילת דרכה היא לא היתה שכונה של פריז אלא יישוב נפרד (משמעות השם הוא "עיר יפה"), אבל כבר ב-1860 נבלעה בידי השכנה הגדולה.
כיום בלוויל היא שכונה רב תרבותית ומגוונת, שמאכלסת שילוב אנושי מרתק של מהגרים מכל העולם. יש גם ייצוג נכבד לקהילה היהודית, כמו גם קהילה סינית גדולה – אחת משתי הצ'יינה טאון של פריז שוכנת כאן (המלצה למסעדת פועלים סינית בהמשך). האווירה ברחובות שונה לגמרי ממה שקורה בפריז התיירותית שבמרכז, כיף סתם להסתובב ברחובות השכונה ולהיכנס מדי פעם לסמטאות הקטנות. כל האקשן מתרחש בהן.
בית קפה: או פולי (Aux Folies)
זוהי ללא ספק אחת מנקודות המפגש של תושבי השכונה, שמגיעים לבית הקפה/בר לשתות משהו ולהשקיף על העוברים ושבים לאורך הרחוב. שבו בחוץ, תזמינו משהו ותתרווחו. ההצגה כבר תגיע אליכם. אגב, קצת במעלה הרחוב מחכה לכם הבית בו נולדה אדית פיאף. שלט קטן יציין בפניכם שהגעתם למקום הנכון (רחוב בלוויל 72).
מסעדה: דונג פה (Dong Fa), מסעדת פועלים סינית בבלוויל
כשאנחנו ישבנו במקום, בשעות הצהריים המאוחרות, היינו הלא-אסייתים היחידים במסעדה. לרוב זה סימן טוב, גם הפעם. התפריט כולל שלל מנות, אבל המרקים העשירים מומלצים בחום וכדאי לקחת אותם עם אטריות בעבודת יד, שהן המומחיות של המסעדה. האוכל פשוט, טעים וכמו ברוב המסעדות האסייתיות הפשוטות – זול במיוחד.
פארק: דה בוט שומון (Parc des Buttes de Chaumont)
שנייה לאחר שנכנסים לפארק העצום הזה, ששוכן בבלוויל, קשה להאמין שאתם נמצאים בתוך אחת הערים הגדולות והסואנות בעולם. הוא בכלל לא דומה לכל הגנים המפורסמים של עיר האורות, אלא בכלל מזכיר את סנטרל פארק הניו יורקי. אין בו את הגננות המרשימה של גני לוקסמבורג או טווילרי, אבל לכאן מגיעים בשביל להרגיש קצת טבע בזמן שמכרסמים בגט או מנשנשים משהו מהפטיסרי – יש כאן צוקים, מפלים, גשרים ומקדשון קטנטן בפסגה.
מסלול: פרומנאד פלאנטה (Promenade plantée)
אם אנחנו כבר בדברים שמזכירים את ניו יורק, אז מסלול הליכה זה ברבוע ה-12 לגמרי ייראה לכם דומה להיי ליין של מנהטן. בדיוק כמו שם, גם כאן החליטו להפוך פס רכבת שכבר אינו בשימוש למסלול הליכה עמוס בצמחייה וברצים צרפתים מיוזעים. הפרומנאד פלאנטה מתגאה באורך של 4.7 ק"מ ומגיע כמעט מכיכר הבאסטיליה ועד הפריפריק (הכביש שמקיף את פריז ומפריד אותה מהפריפריה). בדרך פזורים עשרות ספסלים, בואו מוכנים לפיקניק עירוני משופע בעצים ירוקים ונוף מהמם.
עדכונים חמים מהתנור ועוד הפתעות בדף הפייסבוק שלי – עשו לייק!
פארק דה בוט שמון, אחד היפים בפריז
שביתה איטלקית - ראשי 