שיטת האלימינציה

אני לא מעריץ גדול של מבחן הפסיכומטרי – כעצלן אני לא מתחבר לכל הקטע הזה של העבודה סביב המבחן, אבל דבר אחד כן אימצתי מהתקופה במעבדה של "קידום": שיטת האלימינציה. השתמשתי בה כשחיפשתי את ה"ג'וליה" שלי או ספר בישול איטלקי, מיד עם סיום פרויקט הצירים (הוכתר כהצלחה, לראייה הפריזר המלא בקופסאות).

אני יודע שאפשר למצוא הכל באינטרנט, אבל אני חיפשתי את מי שייתן לי השראה ורעיונות. הציעו לי את הספר של ג'יימי אוליבר, אבל איכשהו אף פעם לא התחברתי אליו. הוא נפסל אצלי סופית כשראיתי פרק של התוכנית בה הוא מבשל ארוחה תוך חצי שעה, לקחת חומוס קנוי מקופסה ולקשט אותו בשמן זית ופפריקה זה לא משהו שאני מצפה לראות בתוכנית בישול של שף. אותו דבר קרה לי עם שגב משה לאחרונה (אי אפשר לקרוא לשליכטה של טחינה – גם אם הכנת אותה בעצמך – בין שתי פרוסות של לחם פרוס סנדויץ'. מצטער).

החלטתי להיכנס למעוז הקניות האהוב עליי – המבוך שנקרא דיזינגוף סנטר – כדי למצוא את הספר המתאים. שקלתי ללכת על כבוד אחרון לשאול אברון ולקנות את הספר שהוציא לפני שנים יחד עם ישראל אהרוני, אבל ריח האייטיז שנדף מהתמונות גרם לי להחזיר אותו למדף.

פייר, לא היו לי יותר מדי אופציות. הראשונה התמקדה בפסטה, ואני בכלל רוצה להכיר את כל המטבח האיטלקי ולא רק את זה שכבר חקרתי. השנייה התגאתה באיך תגלה לקוראיה – הבשלנים הפשוטים – שיש בהם את מה שצריך כדי לבשל מנות קצת יותר מסובכות. הרשו לי לטפוח לעצמי על השכם ולהכריז שאני לא בשלן פשוט, הרי נכנסתי לזה בשביל האתגר.

בסוף הלכתי על שילוב כפול: קניתי את הספר של מנה שטרום, שהמתכון שלו לבצק הפיצה הוא האהוב עליי; הטייס, או יותר נכון בת זוגו שקיבלה את ההחלטה בשמו, ניאות לתרום לטובת הפרויקט את הספר של פרונטו. מכל האופציות שני אלו נראים כשילוב טוב. עכשיו כל שנותר הוא לעשות סדר בבלגן, להתוות לעצמי תכנית ולבחור את המנות שאבשל.

עדכונים חמים מהתנור ועוד הפתעות בדף הפייסבוק שלי – עשו לייק!